חורבן ותלישות / ברל כצנלסון
 

שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה קיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו. אין להעלות על הדעת כי משהו עשה זאת במתכוון. אין להעלות על הדעת כי מדריכי נוער חלוצי, המחנכים אותו ל"חיי הגשמה", כלומר, למאמצי שחרור מן הגלות ותיקון הנגעים והמומים שחלו בנו בעקב החורבן – אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי-ידיעה זו כשהיא לעצמה היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער.
מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שיכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם. אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לונו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את "ציון הלא תשאלי" וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגילת האש".
זאת הבין אדם כאהרון ליברמן, גיבורה הראשון של התנועה הסוציאליסטית היהודית בגולה, כשניגש לייסד בלונדון את אגודת הפועלים היהודית הראשונה, באטמוספירה שכולה קוסמופוליטיות וחוסר כל חלום של קיום לאומי עצמאי, זכר ולא שכח את יום האבל הלאומי. וב"פנקס" של אותה

האגודה רשום פרוטוקול היסטורי מיום ב' אב (תרל"ו) 1876. ליברמן מציע: הואיל והאסיפה הבאה של האגודה חלה בתשעה באב יש לדחותה ליום אחר. אחד מחבריו טוען נגד הדחייה בשם ה"כלל אנושיות" ובשם שלילת המסורת. וליברמן מסביר לו כי "כל עוד לא באה המהפכה הסוציאליסטית, יש בחירות הפוליטית חשיבות רבה בשביל כל אומה ולשון. לט' באב יש בשבילנו, הסוציאליסטים העברים, אותו ערך שיש ליום זה בשביל בני גזענו. ביום זה אבדה לנו חירותנו ועמנו מתאבל עליה זה י"ח מאות שנה ויותר". כך הבין וכך הרגיש וכך רצה לחנך את תנועת הפועלים סוציאליסט – יהודי גדול, בימים שעוד האמינו באמונה שלמה כי המהפכה הסוציאליסטית הקרובה לבוא עתידה לבטל במחי-יד אחד כל הניגודים הלאומיים, ואפילו את עצם קיומם של הלאומים המיוחדים, ובימים אשר שום חזון של תקומת ישראל, של שילומים לאבל של 'י"ח מאות שנה' לא נראה עדין באופק.
ואנחנו?
הדור אשר שתה את קובעת הגלות והשעבוד יותר מכמה וכמה דורות שקדמו לו, הדור אשר הוחזר בחוזק יד אל הרגשת החורבן והגירושים, הדור אשר כל טעם חייו הוא בזה שישמש גשר מן החורבן והגלות אל חיי עצמאות וחירות – האם הדור הזה יתחנך לייעודו על ידי שיכחת יום אבל עמו?אמנם, משרדי הוועד הפועל של ההסתדרות סגורים ביום האבל ההיסטורי, אשר שום אומה תרבותית אינה יודעת כמוהו לעומק ולכאב. אך יתכן כי קיים מרחק תרבותי רב בין עולמם הרוחני של ראשי ההסתדרות ובין עולמם הרוחני של כמה ממדריכי הנוער. ואלה רואים, כנראה, את מעשה הוועד הפועל של ההסתדרות כעניין חיצוני, וליבם בל עימם. ומאידך גיסא, האם יכולה תנועת הפועלים להסתפק רק בחינוך לדברי הלכה ואידיאולוגיה בלבד, מבלי שתיצור לעצמה ולחניכיה אטמוספרה רוויית רגש וסמליות?
הלא בימינו מרבים לדבר ובהסתדרויות נוער בפרט, על ערכם החינוכי של סמלים. מדוע איפוא לא תדע שום הסתדרות נוער לעטוף ביום זה את דגליה אבל? להשרות ביום זה על מסיבותיה מן הצער הגדול, המפרה והמחנך? האמנם תש כוחנו להיות ולהחיות את סמלינו, להעמיק בתוכנם, למלא אותם רוח הדור וצרכי הדור?  האמנם אין אנו מסוגלים אלא להשתמש בסמלים שאולים בהקפה, בסמלים שאולים בהקפה, בסמלים שאין עימם אלא העתקה וחיקוי, והעיקר, הסכמה מן החוץ? האומנם אין אנו מסוגלים אלא לחיים תלושים, לתרבות תלושה ולסמלים תלושים? על אותם מדריכי הנוער אשר בעולמם הרוחני חסרה הידיעה וההרגשה של יום החורבן אפשר אולי ללמד זכות בנוסח הידוע: סלח להם, כי אין הם יודעים מה שהם עושים. אבל על עצם העובדה, שבתוך תנועה כבירת- תכנים ועמוקת רגשות אפשר שהדרכת הנוער תהא נתונה בידי מי שאין להם חוש לאוצרות הרוח של האומה, לסמלים היסטוריים, לערכים תרבותיים – אין כפרה.
 

"דבר" י' תרצ"ד 1934

הערה (0)

הערה (0)

היסודות הפגאניים שבחגים פורסם בעלון "ודברת בם" לפרשת בהעלותך / מאת: אלכס גורי

ל"ג בעומר החל בתאריך י"ח באייר, נחוג השנה בסמיכות לליל וולפורגה – אותו Walpurgis Night שמוכר היום בתרבות המערבית בעיקר בגלל המסורת השטנית שלו, כפי שהוא מוזכר למשל ב"פאוסט" של גתה. ליל הוולפורגה החל בין 30 באפריל לבין 1 במאי הוא חג דתי הקרוי על שם קדושה בשם זה, אישה אנגלייה שהייתה מיסיונרית בגרמניה במאה השמינית והתקדשה בתאריך 01.05, כמאה שנים לאחר מותה. יום זה צוין עוד לפני הופעת הקדושה כיום האביב אצל הוויקינגים ואצל העמים הצפון־ארופאיים השונים, והיה אחד הימים המרכזיים בלוח השנה הפגאני. בפולקלור הגרמני נערכו ביום זה טקסי כישוף שונים (כמו ריקוד מכשפות סביב למדורה...). בצ'כיה נחוג יום זה בשרֵפת בובות קש, סמל לסוף החורף. בתרבות הסקוטית והאירית צוין התאריך בחגיגת "Beltane fires", שבה נהוג היה בין היתר להבעיר מדורות על ראשי הגבעות ולהריץ דרכן את עדרי הבקר כדי לטהר אותן מרוחות רעות. בארצות הגוש הקומוניסטי וגם בארצנו עד לפני מספר שנים (כאנטיתזה לחג הטבע הפגאני) נחוג אחד במאי כיום הפרולטריון הבין־לאומי שבו מניפים דגלים אדומים ושרים את ה"אינטרנציונל". כך שקשה להתעלם מהדמיון בין ל"ג בעומר לבין החגיגות בשאר חלקי העולם בעונה זו.

גם הנוצרות ביססה את ימי החג שלה על מסורות פגאניות קדומות. לחג ה"יול"("Yule") הגרמני הפגאני ולחג הסטורנליה הרומי שנחוגו בסוף דצמבר נוסף סיפור הולדת ישו, והתקבל חג המולד הנחוג בכל רחבי העולם הנוצרי. מועד החג נמצא בסמיכות ליום הקצר בשנה – יום ההיפוך החורפי (winter solstice). גם יום ההיפוך הקיצי שנחוג בתקופה הפגאנית זכה להקשר נוצרי, והפך ליום הולדתו של יוחנן המטביל. הסממנים הפגאניים של חגי אמצע הקיץ נשמרו בעיקר בארצות סקנדינביה ובמזרח אירופה, שם עד היום מלֻווה החג בטקסי ריקודים סביב המדורות, בהשתכרות טקסית, בתהלוכות לפידים בוערים בשדות ועוד. בחלק מהתרבויות כולל הטקס גם משחק שמקורו בקָרבן אדם. לפי אחת המסורות, אופים עוגה מיוחדת משיבולת שועל, שורפים את אחד הקצוות שלה ומגרילים אותה בין המשתתפים, מי שנטל את החלק השרוף צריך "למות" בטקס, אבל בפועל "הקָרבן" רק קופץ מעל המדורה. הטקסים ביום איוון/ג'ון/ חואן/יאניס (גרסאות שונות של השם "יוחנן" בשפות שונות) – כוללים לעתים גם תכנים של פריון וזיווג.

מעבר למשמעות הדתית שלהם נטועים חגי ישראל בארץ ישראל, בעונות השנה ובחקלאות. ההקשר החקלאי של החגים מוכר לנו היטב ונמצא בהרמוניה כמעט מושלמת עם ההקשר הדתי. שמות החודשים העבריים הושאלו מהשמות הבבליים שהותאמו ללוח השנה העברי. באופן דומה הושפעו גם החגים ממנהגי העמים השונים. דוגמה לכך היא ההקבלה בין הקרנבלים של סוף החורף-תחילת אביב באירופה כמו הקרנבל המפורסם בוונציה וחג הפורים שלנו.

הרמזים על הימצאות יסודות פגאניים בחגי ישראל עלולים לעורר כעס. יש מי שיראה ברמזים אלו ערעור על ה"אותנטיות" ועל "טוהר" החג היהודי, אולי מפני שהיחס לפגאניות במסורת שלנו מתקשר לסלידה מעמי כנען הסוגדים לאלילים ולאיום קיומי מפני החייל הרומי או היווני. בעיניי, יש דווקא קסם מסוים בעובדה שיש לחלק מהחגים שלנו מקורות או סממנים פגאניים. אפשר להתפעל מהיופי של האש הבוערת גם ללא סגידה ל"אל השמש", וליהנות מאורו של הירח בעת ברכת הלבנה. הפגאניות מתקשרת למשהו אמתי, יִצרי ואנושי, ומעודדת את החיבור לטבע.

הערה (0)

שחיתות או שליחות? פורסם בעלון "ודברת בם" לפרשת במדבר / מאת: אפרת שפירא-רוזנברג

בפרשת “במדבר” נערך מפקד לכל עם ישראל על שבטיו השונים. בתוך כך נערך אף מפקד לשבט לוי, מפקד מיוחד במינו. אין המדובר ב”ספירת מלאי” כפי שנעשה בשבטים האחרים, אלא בציון תפקידיהן השונים של המשפחות לשבט לוי ומספריהן. כידוע, לאחר חטא העגל שבו שבט לוי היה היחיד שלא השתתף בביזיון הסגידה לעגל הזהב, החליט אלוהים לבחור לו את שבט לוי למשרתיו תחת הבכורות אשר היו מיועדים לכך קודם. כך הפך שבט זה למעין שכבת הנהגה של העם (תחת משה ואהרן כמובן) - דתית, מדינית וביורוקרטית. במונחים של היום, ניתן לומר שבני שבט לוי היוו למעשה את השירות הציבורי של המערך השלטוני או את הפקידות הבכירה שלו.

מעניין לראות את עמדתו של “בעל הטורים” (ר’ יעקב בן הרא”ש, בן המאה ה־ 13 ) על הפסוק “ואתה הפקד את הלוים על משכן העדת ועל כל כליו ועל כל אשר לו” (א’, נ’): “’הפקד ב’ במסורה הכא ואידך הפקד עליו רשע - ושטן יעמד על ימינו”. כלומר, בעל הטורים מעיר את תשומת לבנו לכך שהמילה “הפקד” מופיעה רק פעמיים במסורה, היינו בכתבי הקודש: פעם אחת כאן בפרשתנו, בפסוק כאמור, ובפעם השנייה בפרק ק”ט בתהילים כמצוטט. מכך הוא גוזר סוג של גזרֵה שווה וקובע “וזהו שנאמר - אין אדם נעשה שוטר מלמטה אלא אם כן נעשה הוא רשע מלמעלה”. באמירה קשה ונוקבת, הקובעת כי כל אדם שעוסק ב”שיטור” - ואין הכוונה לפעילות המשטרה במובן הצר אלא לכל פעילות שלטונית - עושה זאת מתוך רשעות, מניעים זרים, רצון להפיק תועלת אישית וכו’.
דבריו של בעל הטורים משקפים כיוון מוביל בחז”ל, של יחס שלילי ביותר לרשויות השלטון בכלל ולאנשים העוסקים במלאכה זו בפרט. “שמעיה אומר אהב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתוודע לרשות”. (אבות א’, י’) “הוו זהירין ברשות שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן - נראים כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו” (אבות ב’, ג’). עולה מכאן תפיסה הקובעת כי הרשות והשלטון דואגים אך ורק “לעצמם”, או במילים שלנו - הכול אינטרסים. ולא רק “השלטון” אלא אף האנשים המשתתפים בו באופן פעיל הופכים למושחתים עם כניסתם לתפקיד, ועל כך אומר הרמב”ם ״ורוב מאלו בעלי השררה כשיבא לפניהם דבר שהוא תלוי בשררותם ובחשיבותם, יפסיד ויאבד כל הענוה וההכנעה”.

ולא רק לחז”ל “שלנו” הייתה תפיסה שלילית לגבי מוסדות השלטון ולגבי הנוטלים בהם חלק: ״כל הבא מרצונו לקבל עליו משרה ואינו מחכה עד שכופין אותו, הרי זה נחשב לו לגנאי... דומני שאילו היתה מדינה בעולם שכולם אנשים טובים, היו נלחמים להפטר מן השררה כשם שנלחמים עכשיו להגיע אליה״ (טוקרטס ב״המדינה״ לאפלטון)
יש לציין כי קיימת אף תפיסה מעשית יותר ביחס לשלטון, המשתקפת בדבריו של ר’ חנניה, סגן הכוהנים: “הווי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו”, אך כאמור, אין המדובר ביחס חיובי טבעיי, אלא בתפיסה המזכירה את תפיסתו של תומס הובס בספרו “הלוויתן” כי ללא שליט תפרוץ “מלחמת הכול בכול” אשר לפרט יקשה להילחם בה, ולכן צריך “מנהיג חזק” ש”יעשה סדר” ויחזיר את הביטחון לפרט (נשמע מוכר?)

לצערנו, קל מאוד להבין ולהזדהות עם תפיסתם של חז”ל. השחיתות פושה בכל רמות השלטון, ולעתים יש תחושה כי נבחרי הציבור הגיעו לתפקידיהם במטרה לקדם את האינטרסים האישיים שלהם או של מקורביהם ותו לא. ואף על פי כן תפיסה זו מקוממת בעיניי ואף חוטאת בלא מעט צביעות. אין כל ספק כי הן חז”ל והן ההוגים האחרים המחזיקים באותן עמדות שליליות שהוזכרו אינם תומכים בשלטון של אנרכיה שבו “אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה”. הם בוחרים, אם כן, בדרך האומרת “כן, צריך סדר, צריך שלטון, אבל לא אני. לא אתה. אם אתה רוצה לשמור על מידות טובות ועל ידיים נקיות, תלמד תורה. תלמד פילוסופיה. תעשה לביתך. רק לא ללכלך את הידיים או את הנשמה. אנחנו נשב בצד ונרחץ בניקָּיון כפינו, ומישהו אחר יעשה את העבודה המלוכלכת עבורנו.”

תפיסה זו שרוחצת בניקָּיון כפיה, בעצם יוצרת נבואה שמגשימה את עצמה. היא מפקירה את השלטון בידי מי שאכן רואה בו קרדום לחפור בו. אני מאמינה כי חז”ל ראו את הדברים בצורה יותר מורכבת, וכי כוונתם האמתית היא כי אכן יש צורך לפנות לעבודה השלטונית, אך כי מי שעושה זאת עליו להיזהר שבעתיים שכן הפיתויים רבים, והכוח משחית. יש לגשת לעיסוק זה בחרדת קודש, בצניעות ובתחושת שליחות. ואולי לא בכדִי היה זה דווקא רבן גמליאל - שהיה לא רק מנהיג רוחני אלא גם מנהיג פוליטי - שהטיח בתלמידיו “כמדומין אתם שררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!”

הערה (0)

הערה (0)