לפני שנה בערך השתתפתי בפרויקט גדול מאוד שכלל קבוצות משלוש מדינות -ישראל , פולין גרמניה. במסגרת הפרויקט היינו צריכים לאתר סיפורים אישיים של ניצולי שואה, ולהציג אותם בכתב ובסרט קולנוע. לצורך היכרות עם חברי הקבוצות האחרות, בתחילת הפרויקט התבקשה כל קבוצה להכין מצגת שעונה לשאלה: מה זה אומר להיות ישראלי/ פולני/ גרמני?

לפני הכנת המצגת התלבטתי רבות. בינינו, הישראלים, אין לנו בעיה להעביר ביקורת על עצמנו. לרוב כשנתבקש לערוך מצגת מסוג זה לקהל ישראלי, נציג גם את הצדדים  הפחות יפים, ואולי גם המרגיזים שלנו. אבל כאן יש בקשה להראות מי אנחנו למישהו שהוא לא “משלנו”. האם לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ? אולי זו לא הבמה המתאימה לכך. ישנן במות אחרות, במיוחד בקולנוע הישראלי שבו ההלקאה העצמית הישראלית הידועה באה לידי ביטוי בצורה הבולטת ביותר.

למרות שזה נראה כלפי פנים כבחינה עצמית נוקבת, לעתים ממבט מבחוץ זה פשוט מובן אחרת. למי שלא מצוי בסבך הפלונטר הישראלי שאנחנו חיים בו ביומיום, אירופאי ממוצע למשל, כזה שנפגשנו בו במהלך הפרויקט, הבעיות בישראל מצטיירות אחרת לגמרי. לא קיים בהם מטען רגשי והם לא מרגישים צורך להצטדק או להרגיש לא נעים  כשהם מעבירים ביקורת עלינו.

לא חשוב מאיזה צד של המפה הפוליטית אתה מגיע, אם אתה בקשר עם גורם מחו”ל, יש לך בדרך כלל איזושהי גאווה מקומית, פטריוטיות ארצית שגורמת לך לדבר טובה על מדינתך. וככה יצא, שכשנתבקשתי להכין את אותה מצגת “להיות ישראלי” נשאבתי גם אני לתוך התחושה הפטריוטית הזו. מטבעי, אינני סובל הגדרות, זה מלחיץ אותי, נראה לי תמיד שטחי ומכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר ובסופו של דבר מפספס את העיקר. אבל משימה היא משימה - ונרתמתי.

חשבתי לעצמי שהסמלים הישראלים הם בעצם הסמלים היהודיים, ידעתי שאהיה חייב לשלב זאת במצגת שלי, אבל את המצגת החלטתי לפתוח בתמונה של ישראלים העומדים דום בעת השמעתה צפירה ביום הזיכרון. אינטואיטיבית, זה הרגיש לי כמו התחושה הקולקטיבית הישראלית הכי חזקה. אחרי כן הגיעה האמירה: ישראלי הוא מי ששר את ההמנון הלאומי, מדבר עברית, משרת בצבא. עכשיו, הרגשתי שיש צורך לערוך חיבור לשורשים, אי אפשר לברוח מזה: ישראלי הוא מי שמבקר בכותל המערבי, אוכל פלאפל, עושה “על האש” ביום העצמאות.

כל אלה, בינתיים, נשמעים כמו אותו מכנה משותף רחב ובעייתי, כמו שכבר טענתי קודם. אבל עכשיו הסתבכתי ממש, העזתי לצאת מה”כביכול קונצנזוס” אל עבר זירת ההתגוששות הלאומית: ישראלי הוא מי שצם ביום כיפור )גם אני(, מנשק את המזוזה )לא אני(, ומיד נבהלתי וברחתי חזרה ל... אוכל אבטיח בחוף הים, אומר “יהיה בסדר” וחתמתי ב”חורש את הארץ לאורכה ולרוחבה”.

פתאום, אחרי זמן כשהבטתי ברשימה ההזויה הנ”ל, הרהרתי שוב מה המניעים שלי לכנס אל תוך המכנה המשותף הרחב של “על האש” ואבטיח בים, את יום כיפור והמזוזה? התשובה נעוצה כנראה באותו מרקם עדין, שקוף כמעט, בלתי אמצעי, שבכל זאת היומיום שלנו מורכב ממנו, נשען עליו וניזון ממנו. ואי אפשר לומר את המשפט הזה בלי להישמע נדוש, חרוש ומליצי - להיות ישראלי - זאת הקשת שלנו, וזה בטוח היה המניע שלי. את המצגת עצמה תוכלו למצוא בקישור הבא